מאת: יעל שילר
(הכותבת הנה רקדנית ויוצרת, פסיכולוגית, המתמחה בספורט, בפריון ואתגרי חיים. מסייעת לאנשים להשיג את ייעודם ולמצוא איכות חיים שהם שואפים לה)
“מעולם לא ניסיתי לעשות את זה בעבר אז אני חושבת שללא ספק אצליח” בילבי, אסטריד לינדגרן
הקדמה
אנשים מגדירים אותי כמי שמגשימה את חלומותיה. אני בתוכי מגדירה את עצמי כמי שיודעת להקשיב לרחשי ליבה, להציב לעצמה יעדים ולעבוד קשה מאוד כדי להשיגם. אז מה בעצם ההבדל בין חלום ליעד? ולמה כל כך הרבה אנשים חיים עם תחושה של החמצה, ויתור, פשרה ולא מנסים להתמודד עם החתירה להשגת יעד נכסף?
חלק גדול מהבעיה נובע מזה שהויתור אינו מודע. אנשים לא מודעים לכך שהם ויתרו על יעדים נכספים, אבל מועקה כרונית ותופעות אחרות, נפשיות ופיזיות, מתבררות בטיפול נפשי כסימפטומים אפשריים לכך.
אחת הסיבות לויתור נובעת מחשיבה מקובעת המגדירה יעד כחלום. בעוד שאנו לוקים בהיעדר יכולת לשלוט בהשתלשלותו של חלום באופן רצוני, גורלו של היעד הנכסף הינו דווקא בר שליטה, שינוי והשפעה מצידנו ובכך גדולתו. או שמא גדולתנו.
הגשמה עצמית
חשיבותה של הגשמה עצמית לאיכות חייו של האדם הוזכרה בספרות הפסיכולוגיה כבר במאה ה 19 כאשר הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית הדגישה את האדם כסובייקט ואת חיפושו אחר בניית חיים אותנטיים, נתינת משמעות אישית לחייו והיכולת לשלוט בגורלו.
גם העיקרון המרכזי העומד בבסיס הפסיכולוגיה ההומניסטית, הוא האמונה כי הגשמה עצמית הנה גורם מרכזי בעיצוב והנעת האישיות: האדם מגיע אל העולם עם צרכים ונטיות מולדות. הצורך המרכזי לפי גישה זו הנו הצורך במימוש הפוטנציאל העצמי, גדילה אישית והתמודדות עם אתגרים.
קשיים שכיחים בהשגת יעדים
הרבה אנשים חיים במצב בו קיימת חוסר בהירות לגבי היעדים שלהם וגם אם היעדים בהירים להם, הם אינם מאמינים שיוכלו להשיגם וקיימת דחיינות כרונית. אתגרים קיומיים אחרים, מהותיים, כמו מצב כלכלי או בריאותי, בעיות משפחתיות, קושי למצוא זוגיות וכו’ דוחקים את היעדים הנכספים שלהם אחורה בסדר העדיפויות. וככה הזמן עובר, אתגר מתחלף באחר, ולמי יש זמן ופנאי רגשי לחלום על יעדים, לדמיין דמיונות, לקטוף כוכבים. וברקע תמיד קיימות אמירות נסתרות מן העבר, מסרים עליהם גדלנו במשפחה הגרעינית או בחברה, אמונות, איסורים למיניהם, חסמים, ביקורות סמויות ששמענו, דברים שנחשבו יותר או פחות כבעלי ערך בעיני הסביבה שלנו, ואנחנו הרחנו, שמענו והפנמנו כל כך עמוק, עד כדי התעלמות מוחלטת מן העובדה שהם בעצם לא שלנו. קרוב לוודאי, שמסרים, אמונות, תפיסות אלו עברו אלינו בירושה וכבר שנים מלווים את ההחלטות, הבחירות וההימנעויות שלנו אפילו ללא ידיעתנו.
סיבה נוספת מהותית ונפוצה היא החשש מכישלון. אנשים מפחדים להתעמת עם היעדים הנכספים שלהם מהפחד שהם עלולים להיכשל להשיגם, בשל כך הם מונעים מעצמם לפעול לקידומם. אבל האמת היא, שאם אף פעם לא נכשלת, כנראה שאף פעם לא ניסית משהו חדש. כישלון והצלחה שזורים זה בזה. כישלון יכול לגרום לנו להטיל ספק בכל דבר, אפילו במי שאנחנו. עם זאת, הכישלון אמנם כואב אך הכרחי. הכישלונות שלנו מחכים לנו על המסלול להגשמת מטרותינו, ושם מתרחשות הלמידות הכי גדולות בדרך אל ההצלחה.
בסיפורי החיים של מפורסמים רבים שלובים כישלונות גדולים ורבים. הם נכשלו שוב ושוב ושוב אבל המשותף לכולם זו העובדה, שהם לא ויתרו וידעו לקום על הרגליים, גם אם לרגעים הטילו ספק במה שרצו לעשות. וולט דיסני, סטיבן ספילברג, ג’רי סיינפלד, הריסון פורד, וינסטון צ’רצ’יל, ליידי גאגא, להקת החיפושיות, ג’יי קיי רולינג, סטיב ג’ובס, ליונל מסי, מייקל ג’ורדן, אלברט איינשטיין ועוד רבים, לא ויתרו, למרות שאחרים ויתרו עליהם, הם המשיכו לנסות להשיג את יעדם הנכסף ולהתקדם לעבר המטרה שלהם. וזה בדיוק מה שצריך לעשות כדי להצליח.
קצת עלי
גדלתי בעיר גבעתיים. כשהייתי בת 11, התחלתי לרקוד בלט. כעבור שנה, נהרג אחי בצבא, השמיים נפלו עלינו ואני הפסקתי לרקוד. במשך שנים חייתי את ההחמצה, ישבתי בקהל וגרד פנימי ליווה אותי ואת מחיאות הכפיים לעומדים על הבמה. ביני לבין הריקוד לבין הבמה, היתה תקרת זכוכית. התקרה היתה מורכבת מכל כך הרבה אמונות ואיסורים, צווים חברתיים ומשפחתיים, וקושי יומיומי שלא השאיר מקום לספק. עליך לוותר. לשכוח. להשלים. להרדים, להירדם, לא להסתכל לאחור, מה שהיה היה, פשוט לוותר ולהמשיך הלאה.
עד שיום אחד… יותר נכון זה תהליך שנמשך כמעט שנה, בה הייתי מתעוררת בלילות עם בור בלב וגוף שיודע מה יכול למלאו. ואז התחיל דיאלוג, בין הגוף לנפש. הנפש רוצה אבל הגוף לא יודע איך, הגוף רוצה ללמוד אבל הנפש לא מאפשרת לו, מן תחושה של אילמות כשיש כל כך הרבה מה להגיד וצי שלם של שכירי חרב, חלקם בראשי וחלקם עמדו מולי במציאות, שהסבירו במילים יפות, או אפילו רק במבטים, את כל מה שהלב שלי אמר לעצמו יום יום. אין לך סיכוי. מאוחר מדי. את כל כך טובה בכל דבר אחר שאת עושה אז את זה שחררי, איך את בכלל מעיזה, מה כבר יש לך להציע, את כבר אחרי צבא, עברת את הגיל המתאים, את לא מסוגלת, עכשיו את אמא, מניקה, מחתלת, פסיכולוגיה במשרה מלאה, זה נחמד. אבל את כנראה במשבר. קחי כדור, תרדימי את התשוקות, תאהבי פחות, לכי לשון, והתעוררי אחרת. יותר שלווה ומקבלת.
אני רוצה לשאול אתכם שאלה חשובה:
כמה פעמים עצרתם ושאלתם את עצמכם, מה אני באמת באמת רוצה? מה באמת באמת עושה לי טוב? ככה נקי. נקי מכל ביקורת פוסלת או זלזול בשאלה. כמה פעמים בחייכם עצרתם להשתוקק? לשאוף בגדול?
כל כמה זמן אתם עוצרים ושואלים את עצמכם מה היעד הבא שלכם? לאן עוד אני יכול להתפתח. איזו תשוקה אני רוצה לממש? האם מה שהיה נכון לתקופה אחת נכון גם לתקופה אחרת או שצריך לשאול מחדש ולחפש מחדש מהן התשוקות הנכחיות שלי, מה עוד לא מימשתי, ולמה? מה מרתק אותי? מסקרן אותי? מושך אותי? מה אני נהנה/ת לעשות? נהנה/ת עד כדי כך שכשאני עושה את זה הזמן הופך להיות נטול הגדרה ואני חווה תחושה של flow וחופש להשתחרר ממגבלות הדימוי העצמי ולהמריא לעבר ההגדרה שלי את עצמי. כל אחד רוצה לשפר משהו בחיים שלו ואף פעם לא מאוחר מדי להתחיל.